מהתקפי חרדה ועד קאנביס רפואי: המחיר ששילמה גילי בנפשה בשירות הצבאי

פוסט טראומה בקרב לוחמים וחיילים הוא נושא מוכר, אך הקול הנשי של אותן חיילות הסובלות ממנה אינו נשמע. סיפורה של גילי קרביץ, חובשת צבאית לשעבר חושף את ההתמודדות שלה עם פוסט-טראומה בעקבות השירות הצבא

d1e608e8-2833-43a1-8320-64fe17d7e9c3
בתמונה: גילי קרביץ.

״כשהגעתי לבסיס אחד הדברים הראשונים שהיו זה שהרגשתי פחד, פחדתי מאוד וככל שהשירות עבר הבנתי למה אני פוחדת.  התחלתי להרגיש שזה לא יושב כמו שחשבתי ושאני לא רוצה שיקרו יותר אירועים מורכבים, מלאי דם ופציעות. אני יודעת שזה יישמע רע אבל בשביל אנשי רפואה כמה שיותר מגעיל וכמה שיש יותר דם זה טוב. זה חלק מן התכונות של איש רפואה כי אם לא תאהב את זה לא תשרוד״. גילי קרביץ (33) חיכתה לשירותה הצבאי אך החיים השתנו ברגע שהגיעה אליו. בשנת 2006, שובצה להיות חובשת בצבא, ״שירתתי בבסיס בגבול בין עזה למצרים בכרם שלום".

קרביץ הייתה שונה מחבריה למרפאה, במהלך הזמן התחילו לה סיוטים ״הסיוטים היו בעיקר שאני הייתי חוזרת לאירועים שהיו קורים וזה יכול להיות אירועים גדולים אבל גם קטנים ולא ממש הייתי יודעת איפה אני. יש מלא אירועים בהם סודנים עוברים את הגדר ואז הם או פצועים ממנה או שהמצריים ירו עליהם ואז הם מגיעים אלינו ואנחנו מטפלים בהם״. עם הזמן היא החלה לשים לב שהאירועים בשירות ממשיכים ללוות אותה גם בחזרה הביתה ״אני זוכרת שפעם אחת חזרתי הביתה וישבתי עם חברה שגם היא שירתה באזור אז היא הכירה את הפעילות שמתרחשת ואמרתי לה שזה הולך איתי ושאני חושבת על הדברים שקרו. היא אמרה לי שהיא חושבת שכדאי שאלך לדבר על זה אבל לא הלכתי לעשות את זה״. בהמשך, התחילה לפתח תסמינים נוספים שליוו אותה בחיי היום יום. ״הייתי מתעלפת והיום אני יודעת שמדובר בהתקפי חרדה, הייתי נכנסת לסטרס ופתאום הגוף שלי לא הצליח להכיל את זה״.

להתקפי החרדה וההתעלפויות התלוותה בושה ״הבושה הייתה ממש גדולה אבל לא יכולתי לספר וחוץ מאותה חברה לא סיפרתי. לא למשפחה, לא לחברים ובטח שלא בצבא והרגשתי ממש אשמה״. ההורים שלה לא שמו לב, היא הסתירה מהם את החוויות שבצבא ויצאה מהבית הכי מוקדם שיכלה ״בשלב מסוים גרתי בדירה ליד ההורים שלי והייתי מתנהלת ככה. וברגע שעברתי לגור לבד אז נשארתי אני עם עצמי״. לאחר השחרור מהצבא התסמינים נשארו יחד איתה ״הייתי עובדת 20 שעות ביממה ולא רואה חברים, לא הייתי מתנהלת בחיים אלא ממש מנותקת. אמרתי לעצמי שכשזה בא אני אתעלף ואז זה יעבור ואני אמשיך. בלילות לא הייתי ישנה גם ככה אז החלטתי לעבוד כמה שיותר ואז בשעות שנותרו הייתי בדרך כלל נרדמת ואז באו הסיוטים, הייתי מתעוררת מהם, צועקת בבכי מר, הכל מהכל״. 

b477ee0e-b555-448f-a0e3-78effa6676e9
בתמונה: גילי קרביץ.

קרביץ ניסתה להעלים את התחושות שחוותה ולהתנהג כמו בני גילה והחליטה לטוס לטיול הגדול אחרי הצבא אך גם שם התחושות מהשירות ליוו אותה. ״החיים שלי הפכו להיות משהו שלא דמיינתי, אחרי חודשיים בטיול חוויתי התקף חרדה מאוד גדול. נכנסתי לסטרס ולא הפסקתי לבכות, הייתי בהיסטריה של ממש וזה לא מי שאני. אמרתי לחברה שלי שאני חוזרת בסוף הטיול והולכת לטפל בעצמי״. באותה שנה היא הלכה לראשונה לטיפול בעיקר בגלל הפן הפיזי שבו היא הייתה נפצעת כשהייתה מתעלפת ולראשונה היא אובחנה ביחידה לתגובות קרב כפוסט טראומטית מורכבת ״הפוסט טראומה שלי היא מורכבת משמע שזה לא  אירוע אחד שאני יכולה לשים עליו את האצבע אלא מקבץ של אירועים ויש הרבה מהם. זה צילק אותי והשאיר בי חותם מהרבה בחינות״. היא מוסיפה כי ״היו אירועים שאני טיפלתי בהם ואנשים מתו והרגיש לי שלא עשיתי מספיק״.
קרביץ החליטה שגם לאחר האבחון אין לה טעם לשתף את ההורים והחליטה פשוט להתנהל לצד הפוסט טראומה אבל ״התעלפתי שוב והפעם חברות שלי החליטו לקחת אותי לבית החולים ואמרו לי שאני חייבת לספר להורים. אז שיתפתי אותם ואבא שלי החליט שאנחנו הולכים לעשות הכל כדי שאני אטופל״.

״אני הפוסט טראומה, באותו שלב מבחינתי היו רואים אותה על הפנים שלי. זה בעצם להבין שזה לא נמצא בחוץ. זה ישמע רע אבל אני חושבת שאם לא הייתה לי יד או רגל והפציעה הייתה חיצונית אז היה לי יותר קל, כי הסביבה הייתה רואה את זה ולא הייתי צריכה להוכיח שנפצעתי״ היא מספרת.

 ב-2015  קרביץ אובחנה במשרד הביטחון והוכרה כנכת צה״ל התהליך לקח כשנה וחצי עד לקבלת ההכרה והעזרה שלה הזדקקה ולא היה קל. ״עברתי ועדות מזעזעות והתייחסו אליי מגעיל, זה היה ממש חיטוט עמוק בנפש״. היא מוסיפה ״אני אפילו זוכרת שבאחת הועדות ישבה מולי בוחנת והיא ביקשה שאני אספר על האירועים שעברתי, שאני לא יכולתי אפילו לתאר אותם. בסוף הועדה יצאתי בוכה ומושפלת מהחדר״. היא ממשיכה ומוסיפה כי בוועדות היו שואלים גם דברים שלא קשורים לפוסט טראומה שלה ״בוועדה אחת היה מישהו ששאל על חדר המיטות ואמר שבטח אין לי חשק מיני עם כל הכדורים שאני לוקחת, ושלשולחן יש יותר חשק מיני ממני״.

 היא התחילה ללכת לטיפול ולו לווה גם טיפול תרופתי ״אני הרבה שנים מאובחנת ובשלב הזה הייתי מטופלת טיפול פסיכיאטרי של משרד הביטחון שלווה בהרבה תרופות. הייתי כמו בת 80 הולכת עם קלמר לכל מקום שהיה מלא בכדורים ובשלב מסוים התמכרתי לאחד מהם. לא משנה מה היה קורה הייתי לוקחת אותו. נהייתי זומבי ולא היה אפשר לתקשר איתי וחוץ מלעבוד לא עשיתי דבר״. כל דבר היה עובר לצידה והיא רק הייתה מתקיימת, הכדור הרחיק את הכאב ״כשלוקחים את הכדורים אין שמחה או עצב, אין רגשות. פשוט הייתי חיה ולרגעים לא רוצה לחיות כי זה לא היה חיים אמיתיים״.

59486eb8-60a8-4fc1-840a-48f5ece05256
בתמונה: גילי קרביץ.

הדבר השתנה לאחר שהלכה למסע ״בשביל המחר״ של עמותת שחרור והחליטה ללכת לגמילה. במסע הבינה שיש עוד אנשים במצבה ושהיא אינה לבד. ״הרגשתי שפעם ראשונה רואים אותי ומבינים אותי, קיבלתי לגיטימציה למה שחוויתי וזה שינה לי את החיים״. היא מספרת שזה היה שבוע אינטנסיבי שבו הם שיתפו אחד את השנייה בכל מה שחוו וכבר שהיא חזרה לארץ, בשדה תעופה הרגישה שונה. ״החלטתי שאני מפסיקה עם הכדורים ומתחילה להרגיש את מה שאני מדחיקה. כי אם אני רוצה לשנות את החיים שלי באמת ולחיות אני לא יכולה להישאר זומבי ולהתנהל בעולם ככה". בגמילה תחילה אושפזה באשפוז פסיכיאטרי, שם הצליחו להוריד אותה מכמות הכדורים ואז המשיכה את הגמילה בבית כשהיא במעקב של חברים ומשפחה במשך 18 שעות כל יום במשך שלושה חודשים. ״התחלתי להרגיש את הפוסט טראומה כמו שלא הרגשתי אותה מעולם אבל יכולתי להתמודד איתה, כי רציתי להרגיש וזה היה מזעזע הפלאשבקים, ההתקפי חרדה ואני לא מאחלת את זה לאף אחד. זה הדבר הכי נורא שעברתי אבל גם הכי טוב שעשיתי״.

כיום קרביץ מטופלת בקאנביס רפואי, ״הפסיכיאטרית נתנה לי מרשם ורישיון לקאנביס רפואי וברגע שהפסקתי את הכדורים לגמרי זה נהיה הדבר היחידי שאני לוקחת וזה מרגיע. הקאנביס נתן לי חיים ואורח חיים, מה שלא היה עד אותו זמן״. היא ממשיכה את הטיפול גם היום ומקבלת כלים להתמודד עם היום יום,״ המטפלת הייתה גורמת לי ללכת לקניון כשאני לא עשיתי זה הרבה שנים כי זה מקום שמלא ברעשים והוא עמוס וזה גם מקום שיכולים לקרות בו דברים קשים בעיקר לי אם אתעלף בו״. היא עדיין חווה טריגרים, סיוטים וגם התעלפויות אבל הם קצת יותר בשליטה במהלך היום ״אני מתעלפת הרבה פחות היום אבל ההתקפים עצמם יותר חריפים, אני מפרכסת ויש לי עיוותים וטיקים בגוף כזה קורה״. היא מוסיפה ״יש תקופות ואירועים מסוימים מהצבא שאני זוכרת את התאריכים שלהם ותקופות שישר מעלים לי את הסימפטומים, יום הזיכרון למשל״. אבל גם כאשר איציק סעידיאן הצית את עצמו ״זה עשה לי בלגן מאוד גדול  ואני יכולה להבין למה הוא עשה את זה ואני יודעת שבתקופות מסוימות זו יכלה להיות גם אני״.

במבצע האחרון ״שומר חומות״ הסימפטומים חזרו, ״הסף חרדה שלי עלה והייתי בימים של חרדה מתמשכת והיו לי הרבה יותר התקפים והם גם נהיו יותר אינטנסיביים. זה ספקטרום די רחב וזה יכול להיות דברים יחסית פשוטים כמו לא להצליח לנשום כמו שצריך ועד ההתקפים, ששם אני מפרכסת ומתעלפת״. היא ממשיכה ״באחד הערבים הייתה התראה לגבי טילים באזור (בסוף זה לא קרה) והכלב שלי פשוט התיישב עליי וחיבק אותי עד שנרגעתי וזה ממש עזר, הוא לא כלב לתמיכה רגשית אבל אני חושבת שהוא מבין מה קורה איתי״.

בשנתיים האחרונות קרביץ מתגוררת עם בת זוגתה בחיפה שמעודדת אותה ללכת לטיפול וגם עוזרת לה לעבור את ההתקפים והסיוטים כשהם באים. ״היום אני מבינה שהשארתי חלק ממני בצבא ושהפוסט טראומה היא חלק ממני והיא תמיד תהיה, וזה לא יעבור אבל יש לזה מינונים״, מסכמת.

e21263ad-8b6f-47f0-9aeb-09ccfdeedbed
בתמונה: גילי קרביץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.